<h1>השגות הרמב"ן על ספר המצות לרמב"ם</h1>
<h2>דף ג:</h2>
כתב הרב והמצוה השביעית היא שנצטוינו לישבע בשמו יתב' בעת שנצטרך לקיים דבר או להרחיקו והוא אמרו ית' ובשמו תשבע וכבר אמרו בפרק ראשון שלתמורה (ג':) מנין שנשבעין לקיים את המצוה שנ' ובשמו תשבע. ואני תמה בדברי הרב שלא אמרו כן בגמר תמורה אלא על דרך הויכוח והקושיא. שהיו חוקרים אם נאסור שבועת אמת בשמו יתברך ויתעלה ממה שכתוב (ס"פ תבוא כ"ח נ"ח) ליראה את השם הנכבד והנורא, אמרו ואימא כי כתיב והפלא בנשבע שבועת אמת והשיבו שבועת אמת שריא דכתיב שבועת י"י תהיה בין שניהם. עוד חקרו אימא להפיס דעתו שלבעל הבית אבל מילקא לקי. כלומר שתהיה שבועת השומרים מותרת להפיס דעתו שלבעל הבית אבל ילקה על שבועת אמת כשנשבע מעצמו שבועת בטוי. והשיבו קרא אחרינא ובשמו תשבע. ובמחקר הזה הקשו עוד ההוא לכדרב גדל אמר רב הוא דאתא דאמר רב גדל אמר רב מנין שנשבעין לקיים את המצות שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. והשיבו ההוא מובו תדבק נפקא ובשמו תשבע למה לי אם אינו ענין לשבועת הדיינין דנפקא לי משבועת י"י תנהו ענין לשבועתא דעלמא דשריין ואם אינו ענין לשבועת המצוה דנפקא לי מובו תדבק תנהו ענין לשבועה דחול. והמתבאר מזה שאין השבועה בשמו בעת הצורך חובה ומצות עשה אבל רשות היא בידינו עם תנאים רבים והכתוב הזה אינו מצוה אלא רשות, שלא כדברי הרב. וכן ובו תדבק אינו נדרש כמו שאמר (מ' ו') להדבק בתלמידי חכמים.
והנראה אלי כי הכתוב הזה ובו תדבק מצוה שנשבע בשמו לקיים מצותיו ית' ולהזהיר מן העבירות אמר את י"י אלהיך תירא בכל עניין היראה והפחד ושלא תזכור שמו לבטלה ואותו תעבוד בעשיית המצות ובו תדבק שתדביק נפשך אל מצותיו ואל עבודתו ותזרז אותה אליו בשבועות ואסרים לקיים חפצו ויש לך רשות להשבע בשמו לקיים כל דבר. וכפל עוד מצוה בענין הדביקה אמר (סוף פרשת עקב) לאהבה את י"י אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו. וממנו דרשו בספרי הדבק בחכמים ובתלמידיהם. ועוד אמרו שם למוד דברי הגדה שמתוך הגדה אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומתדבק בדרכיו. והכלל שירצו בדבקות הזו שיתחבר לחכמים וילמוד החכמות המועילות לאהבה את השם ית' וללכת בדרכיו. ואע"פ שהמדרשים חלוקים בשני הפסוקים האלו לא נמנה ובו תדבק מצוה אחת ולדבקה בו מצוה אחרת אבל נמנה מצוה אחת להדבק בו יתב' בכל מיני הדביקה.
וכן ענין השבועה נכפל עוד בפסוק אחר (ואתחנן ו') את י"י אלהיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תשבע לא תלכו אחרי אלהים אחרים. ואין הכפל ראוי ברשות. ולכן נאמר שהוא לאו הבא מכלל עשה ובשמו תשבע ולא תלכו בזה אחרי אלהים אחרים להשבע בהם או לעבדם ולירוא מהם וכבר נאסר זה בלאו ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך (משפטי' כ"ג הו' בל"ת י"ד) אבל בא לעבור עליו בלאו ועשה. כי האזהרות בעבודה זרה רבות בכתוב. והרב עצמו חוזר ורואה זה. אמר ואל הענין הזה כיוון הכתוב באמרו ובשמו תשבע כלומר שאתה אליו לבדו תאמין האמת שראוי להשבע בו. כלומר ולא ישתתף שם שמים ודבר אחר. לא שנצטוינו בשבועה לעשותה. וראיתי במדרש רבי תנחומא (ר"פ מטות) אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי אפילו באמת אין אתם רשאין להשבע בשמי אלא אם יהיו בך כל המדות את י"י אלהיך תירא שתהיו כאותם שנקראו יראי אלהים אברהם איוב ויוסף ואותו תעבוד ובו תדבק וכי יכול אדם לידבק במקום והלא כבר נאמר כי י"י אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא אלא לומר לך כל המשיא בתו לתלמיד שקורא ושונה והעושה לו פרקמטיא והמהנהו מנכסיו זהו שאמר ובו תדבק אם יש לך כל המדות האלו אתה רשאי להשבע ואם לאו אין אתה רשאי להשבע. עד כאן לשונם באגדה. ויש לנו סיוע בו לדברינו שאינו אלא רשות בשבועה בשמו עם התנאים האלו ושמא לכך כפל הרשות הזה להזהר בתנאיו. ומכל מקום לא נביא ובשמו תשבע בחשבון המצות כי לא ימנה הרשות בשבועת אמת בשמו. ואם בא בו באיסור בשם אלהים אחרים בלאו הבא מכלל עשה שהוא עשה אין אנו מונין בזה ובכיוצא בו אלא הלאו הנאמר בו בפירוש כמו שהזכרנו בעיקר הששי אף על פי שראיתי זה במניינו שלהרב בעל ההלכות (מ"ע אות ל').
<h2>דף ד:</h2>
כתב הרב והמצוה מאתים ועשרים ושבע שנמנענו מלמכור נחלתנו בארץ כנען מכירה גמורה והוא אמרו יתע' והארץ לא תמכר לצמיתות. ולא נתבאר לי עניין המניעה הזאת. שאין אדם חייב להזכיר בשעת ממכרו ולומר עד היובל אני מוכר אבל כל הממכרים נעשים בסתם שדי מכורה לך ביתי קנויה לך והיובל מחזיר המכר לבעליו בין בסתם בין במפרש לעולם כמו שאמרו (ב"מ ק"ט.) יובל אפקעתא דמלכא הוא. וראיתי לרבינו שלמה בפירוש התורה שאמר שזה ליתן לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל שלא יהיה הלוקח כובשה. ואין משמעות זה באזהרה הזו. לפי שהיא על המוכר לא על הלוקח. ואולי נפרש בו והארץ לא תהיה נמכרת לך לצמיתות שתחזיק בה לעולם. ואיפשר עוד שנאמר שהיא מניעה שלא יאמרו בפירוש הריני מוכרה לך לעולם אפילו לאחר היובל ואע"פ שאין זה מועיל דקי"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני והיינו טעמא דלקי משום דעבר אהורמנא דרחמנא כמו שהוא מוזכר בראשון שלתמורה (ד':). וכ"כ בחבורו הגדול (יובל רפי"א) שאם מכר לצמיתות שניהם עוברין בל"ת ואין מעשיהם מועילין. אבל אין זה מתנהג יפה בסוגיא ההיא. שלא הוזכר זה במחלקותם שלאביי ורבא שם (ה'—ו':). וראיתי לרב בחבורו הגדול [הוב' בחי' רמב"ן מכות ד'. ע"ש] שמתנין ביובל על מנת שלא יחזירנו ביובל כדרך שאמרו (מכות ג':, שמטה פ"ט ה"י) בשביעית. ואם היה על המוכר מניעה שלא תמכר לצמיתות לא היה יכול להתנות זה בשום ענין. והמובן בלאו הזה מדברי בעל ההלכות שאינו מניעה כלל אבל צוה (פ' בהר) ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ לפי שאין הארץ הזאת נמכרת לצמיתות מפני שאינה שלכם אבל אתם גרים ותושבים בה עמו ולכן לא כתב בעל ההלכות זה הלאו לפי שהוא אצלו שלילות לא מניעה ואיננו כמו שחשד אותו הרב (ש' ח' עמ' קמ"ג) שלא יבין ענין השלילות כלל. ומצאתי בירושלמי בענין המחלוקת שחלקו במוכר שדהו לנכרי ור' מאיר סבר אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר ור' שמעון סבר יש קנין ופרשו שם טעמא דר' מאיר והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה [הקיש אחוזה] לעבדים מה עבדים אתם קונין מהם והם אינן קונין מכם אף אחוזה אתם קונין מהם והם אינן קונין מכם. ואמרו א"ר אלעזר בר' יוסי קומי ר' יוסי ודא מסייעא לר' מאיר והארץ לא תמכר לצמיתות לחלוטנית אמר ליה כל גרמא אמרה דהיא מסייעא לרבי שמעון הא אם נמכרה חלוטה היא. ע"כ לשונם בחמישי שלמסכת דמאי (ה"ט) וברביעי שלגיטין (ה"ט). והענין הזה בעצמו רמזו בגמרא שלנו ברביעי שלגיטין (מ"ז.) שחלקו שם מהם אמרו אין קנין לגוי בא"י להפקיע מידי מעשר שנאמר כי לי הארץ ומהם אמרו אין קנין לגוי בא"י לחפור בה בורות שיחין ומערות שנאמר כי לי הארץ. והנראה מדבריהם אלו שהיא מניעה שלא נצמית בארץ ביד הגוים ולא נעזבנה להם בממכר מוחלט. והענין כי כאשר נצטוינו בגופותינו הנמכרים לגוים שאין להם קנין הגוף בנו כמו שדרשו (שם ל"ח., יבמו' מ"ו.) ואין הם קונין מכם והוזהרנו מעבודת פרך שאמר (ס"פ בהר, ל"ת ר"ס) לא ירדנו בפרך לעיניך ושנוציא אותם מידו ביובל שנאמר (שם) ויצא ביובל הוא ובניו עמו ופירש (שם) טעם כל זה כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, כן הוזהרנו בנחלת הארץ אחרי צוותו חזרת הקרקעות ביובל שצוה על הלוקח להחזירם צוה עוד על המוכר שיזהר שלא תמכר הארץ לצמיתות והוא למי שיחזיק בה ולא ינהוג בה דין יובל עמנו הם הגוים אבל נשמר שתהיה מכירתנו בה שתחזור אלינו על כל פנים ולא נניח אותה בידם לעולם ונתן בה טעם כטעם הנזכר בגופות זה שנתן טעם לארץ לפי שהארץ שלו יתעלה ויתברך ואנחנו כולנו גרים ותושבים עמו ולא יחפוץ להושיב בה אחרים זולתינו רק בידינו תשאר ואלינו תחזור.
<h2>דף ו:</h2>
כתב הרב והמצוה תשעים ושש [אצלנו צ"ה] שנמנענו מהקריב בעל מום שעובר וה"א יתע' במשנה תורה לא תזבח לי"י אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום נתבאר בספרי שבבעלי מום עובר הכתוב מדבר.
וגם בזה אני אומר שהמניעה במום קבוע ועובר לאו אחד תמנה שהכתוב מרבה והולך עד שאוסר כל מום בין קבוע בין עובר וגם בלאו הראשון נתרבו. וכך אמרו בסיפרא (אמור פרש' ז' ה"ג) וישנו בו בגמר תמורה (ו': בשט"מ אות ו') אשר בו מום אין לי אלא מום קבוע מום עובר מנין תלמוד לומר כל אשר בו מום. ובשניהם עובר בכל חמשה שמות הללו ונאמרו הכתובים להשלים האיסור. ולא אמרו בספרי בפסוק לא תזבח לי"י אלהיך שור או שה אשר יהיה בו מום שבא לבעל מום עובר בלבד אלא גם שם נתרבה הכל. וזה מאמרם שם אין לי אלא תם ונעשה בעל מום ממעי אמו מנין ת"ל כל דבר רע, מנין בעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית תלמוד לומר מום כל דבר רע, מנין לזקן וחולה ומזוהם תלמוד לומר שור או שה כל דבר רע, מנין לקדשים ששחטן חוץ לזמנן וחוץ למקומן שעובר בלאו תלמוד לומר דבר שתלוי בדבור, מנין לרובע ונרבע ומוקצה ונעבד ת"ל תועבת י"י, מנין לאתנן זונה ומחיר כלאים וטריפה ויוצא דופן ת"ל כי תועבת י"י אלהיך עד כאן. [עיין לאו ד' שהוסיף הרמב"ן].
<h2>דף ז:</h2>
כתב הרב והמצוה קצ"ה שנמנענו מהרבות באכילה ובשתיה בימי הנערות ובתנאים הנזכרים בבן סורר ומורה והוא אמרו יתע' לא תאכלו על הדם וביאור זה שבן סורר ומורה מכלל מחוייבי מיתות ב"ד ואחר שדין זולל וסובא הוא בסקילה ידענו שמעשה זה נמנע ממנו על כל פנים ונשאל ונחקור על האזהרה כמו שהזכרנו בעיקרנו לא ענש הכתוב אא"כ הזהיר ואע"פ שזה הלאו הוא לאו שבכללות כמו שביארנו בעיקר התשיעי איננו רחוק כי כשיהיה העונש מפורש אינני חושש על האזהרה אם היא מן הדין או מן לאו שבכללות וכבר בארנו זה פעמים והקדמתי ממנו משלים. אלו דברי הרב. וכבר כתבתי בעיקר השני (עמ' ע"ב) שההקדמה שהקדים נשברת ונפסדת, וגם בזה עוד הפסד לפי שאכילה ראשונה שלבן סורר ומורה אין עונשה מיתה אלא מלקות כמו שאמרו (סנה' ע"א.) מתרין בו בפני שנים ומלקין אותו בפני שלשה חזר ונתקלקל נדון בעשרים ושלשה. אבל נאמר שאף אזהרת אכילה ראשונה בכלל לא תאכלו על הדם ששתי האכילות מביאות לשפוך דמו. וגם בזו לא נחוש על האזהרה שתהיה מן לאו שבכללות מפני שעונשה מפורש למלקות מן ויסרו אותו כמו שאמרו (שם:) מלקות בבן סורר ומורה היכא כתיבא כדרבי אבהו דאמר רבי אבהו למדנו ויסרו מויסרו ויסרו מבן ובן מבן והיה אם בן הכות הרשע. ויהיה זה על הרב סתירה בדבריו שילקו אותו מזו הגזירה שוה לפי מה שבא לו בעיקר השני. והראוי להעלות מזה שהאכילה הראשונה נמנעת וענשה מלקות והשניה נמנעת וענשה מיתה והן שתי מניעות בחשבון המצות ונכללו בלא תאכלו על הדם. והוא מה שאמרו בפרק ארבע מיתות (ס"ג.) אזהרה לבן סורר ומורה מנין ת"ל לא תאכלו על הדם. והיא אזהרה לשתי אכילות שלו. ואם יהיה זה לאו שבכללות כמאמר הרב אין לחוש. שגם שני העונשין בשתי האכילות מן התורה. אבל כיון שעונש זו מלקות ועונש זו מיתה יראה שהן שתי מניעות בחשבון. וכן נהג הרב (ל' קצ"ז—ח') בחמץ ותערובתו.
<h2>דף יז:</h2>
כתב הרב והמצוה שמנים וחמש הוא שנצטוינו להביא כל מה שאנו חייבין מעולה וחטאת ואשם ושלמים אל בית הבחירה ואע"פ שהם חוצה לארץ והוא אמרו ית' רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת ולשון ספרי רק קדשיך אינו מדבר אלא בקדשי חוצה לארץ. ואין זו המצוה לדעתי באה בחשבון. שאנחנו נצטוינו להביא כל הקדשים לבית הבחירה בין שהם בארץ או בחוצה לארץ כל מקום שהם שם יובאו ויקרבו והכל מצוה אחת והמקראות מרבים והולכים. ולשון ספרי כך הוא רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת במה הכתוב מדבר אי בקדשי הארץ הרי כבר אמור הא אינו מדבר אלא בקדשי חוצה לארץ. ואתה למד מזה שבכל הקדשים הוא ענין שוה ומצוה אחת להטפל בהבאתן ולהקריבם בבית הבחירה. והנה הרב תופש לעצמו את המדרש הזה השנוי בספרי. והראוי יותר שנתפוש המדרש שבגמ'. ובשלישי שלמסכת תמורה (י"ז:) דרשו רק קדשיך אלו התמורות אשר יהיו לך אלו הולדות ונדריך זה נדר תשא ובאת יכול יכניסם לבית הבחירה וימנע מהם מים ומזון כדי שימותו תלמוד לומר ועשית עולותיך הבשר והדם כדרך שאתה נוהג בעולה כך אתה נוהג בתמורתה וכדרך שאתה נוהג בשלמים כך אתה נוהג בולדי שלמים ובתמורתם. ושם (י"ח.) שאלו ותנא דמפיק להו, כלומר לתמורה וולד, מאם זכר תיפוק ליה מן תשא ובאת. והשיבו מפיק ליה לכדתני רמי בר חמא תשא ובאת אפילו מן מוריגיהו. כלומר אפילו היו דשין בתבואות במוריגים וכלי הבקר אתה חייב לטרוח אחריהם ולהביאם לבית הבחירה ולהקריבם. והמדרשות שבגמרא הם הראויים לכתבם בפיסוק הלכה ולתפשם עיקר. והכלל כי זה הכתוב לדברי הכל אינו אלא לרבות קדשים במצות שאמר שמה תביאו שם תעלה עולותיך ושם תעשה ולא ימנה מצוה לעצמה.
<h2>דף כט:</h2>
כתב הרב והמצוה שלש מאות וחמשים וחמש שנמנענו מלבעול בלא כתובה וקדושין והוא אמרו ית' לא תהיה קדשה מבנות ישראל ושאר דברי הרב. והנה זה הלאו על כל פנים לאו שבמנין הוא. וכבר הטיב הרב בפשטו באל תחלל את בתך להזנותה, אבל דברו בכתובה וקדושין אינו אמת. שהכתובה אינה מן התורה כלל והקדושין מצוה וקניין באשה. אבל אנחנו התנינו (ש"ה קי"ו—כ'. ובפיה"ת) בענין הלאו הזה שתהיה המניעה בביאה אסורה שאין קדושין תופסין בהן. שכבר נתבאר בדבריהם שאין זונה בכל מקום בתורה בכהן ואתנן אלא באסורי הביאה שאין בהם קדושין. וכן הזכירו בכל לשון זנות שבא בתורה. אם כן אל תחלל את בתך להזנותה יזהיר מזה לפי שהאב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה [מתני' כתובו' מ"ו:] ולמכרה לשפחה וזוכה גם בקנס האונס והמפתה אבל אסר עליו למכרה למי שאין קדושין שלו תופסין בה. וכן גם לאו הקדשה כך הוא. ואם היה הלאו לנקבה הנבעלת ולזכר הבועל היה אומר ולא יהיה בכם קדשה וקדש ולכן דקדקו בספרי כפי משמעות הברייתא שהזכרנו בעיקר החמישי (עמ' קי"ח—כ'. ופ' כי תצא) שהלאו הוא על אחרים שימנעו אותם על אבי הנערה בלאו דאל תחלל את בתך ועל בית דין בלאו דלא תזנה הארץ והם עצמם נכללים בו. ובעל התרגום באמרו בנות ישראל ובני ישראל ייחד בזה שלא נתיחד עם העבדים שהיא גם כן ביאה שאין קדושין תופסין בה ואילו אמר לא יהיה קדש וקדשה היו העבדים נכנסין בו שהם חייבין במצות זולתי המקומות שפורט בהן כמו שאמר (פ' תצא כ"ד, סנה' פ"ו.) בגונב נפש מאחיו מבני ישראל. וזהו הענין המדוקדק בדיני התורה.
